מהי התודעה?
זו איננה רק שאלה פילוסופית מערבית בה התחבטו פילוסופים בהיסטוריה המתועדת
החל מיוון העתיקה עובר ב- רנה דקארט ועד לימינו אנו.
ולא, התשובה שדקארט הגיע אליה איננה: “אני חושב משמע אני קיים”
זהו תרגום כושל מצרפתית, השפה בה חשב והתנסח דקארט.
המשפט המקורי היה: “JE CRENDS DONC JE SUIS”
שמשמעותו: “אני מסיק – משמע אני קיים”.
PENSER – זהו פועל שמשמעותו לחשוב.
CRENDRE – זהו פועל שמשמעותו להסיק.
מחשב חושב, מבצע חישוב ומגיע לתוצאה.
התוצאה תהיה לפי התכנות בו המחשב תוכנת, לפי טבלאות הגיון ונוסחאות לוגיות.
חיה חושבת, משקללת רגש, תחושה ואינסטינקט ומגיעה למסקנה.
המסקנה יכולה להיות יותר הגיונית או פחות. לפעמים בכלל לא.
זהו פשוט תחשיב היררכי מקבילי, רב מימדי המתבצע במספר מערכות בו זמנית.
התודעה היא דבר מה אחר, שונה
בראשית המאה ה-20 פגש עיתונאי וסופר בשם פיוטר איבאנוביץ’ אוספנסקי פילוסוף את חוקר התודעה, רב האמן והמורה האגדי גרגורי איבאנוביץ’ גורדייף.
ההסבר שהוא קיבל ממנו לגבי התודעה הנו כבר בן יותר ממאה שנים
והוא עדיין הטוב והמדוייק ביותר שקיים בספרות המקצועית עד היום.
“האדם איננו מודע כפי שהוא חושב שהנו!” – קבע גורדייף
האדם מדמיין שיש ברשותו מספר רכיבים שמשום מה הוא מיחס לעצמו,
אבל שחסרים לו בפועל: זהות, אחדות, רציפות, עוצמה וזווית ראיה נכונה.
מרגע פגישתו עם גורדייף בילה אוספנסקי את רוב שנותיו בלימוד תורתו.
לא ניתן להעלותה על הכתב במאמר אחד.
אפשר רק לתת טעימה קטנה מכל נקודה:
זהות: אדם חושב שהוא יודע מי הוא מכוח הדמיון שהוא מורגל בו לחשוב על עצמו כ-מישהו.
אבל רק כשאדם עומד בפני המציאות הוא יכול לראות נכונה מי הוא באמת.
כל שאר הדברים מתגלים כדמיונות.
ילדים שגדלו כנוצרים קתולים גילו יום בהיר אחד שהם יתומים יהודים ניצולי שואה.
כל זהותם שהורגלו בה היתה רק תרמית שהוחזקה כלוט מעל עינהם מכוח החטא המקורי שבוצע כנגדם וכנגד משפחתם.
יש נשים מוסלמיות שחונכו מילדות על ברכי הקוראן והחדית’ עד שיום בהיר אחד גילו שהן זוכות ליחס של לא יותר מאשר חיה או חפץ ואז הבינו שמשהו מאד לא בסדר במציאות בה הן חיות.
ושאפשר גם לשנותה על ידי עזיבת האסלאם.
אחדות: האדם חושב שהוא אחד, כי הוא מורגל בגוף אחד, ובשם אחד בו פונים כלפיו, אבל האמת שהוא מרכב מחלקים אישיותיים רבים, חלקם גלויים וחלקם נסתרים אפילו ממנו עצמו.
חלק אחד רוצה לקום בבוקר ולעשות פעילות פיזית מאתגרת כמו להתחיל לרוץ, וחלק אחר עייף, עצלן ורוצה להמשיך לישון.
רציפות: החלק שרצה בערב לקום בבוקר ולהתחיל לרוץ, איננו החלק שמוטל כעת בבוקר עייף ומנומנם במיטה ומבצע החלטה שונה ומנוגדת של לדחות את העניין למועד אחר.
עוצמה: האדם יכול להיות ערני וחד מחשבה, או ליפעול באופן אוטומאטי ולנסוע בדרך המוכרת בה רגיל לחזור לביתו, רק כדי להיזכר לפתע שהיום בכלל הוא היה צריך לנסוע לבקר את חברו הפצוע בבית החולים: אוטומאטיות מול מודעות גבוהה יותר.
ולעתים אדם עשוי גם להבין דבר מה לגבי עצמו: לדוגמה שכשהוא מתארח בביתם של אחרים ומציעים לו דבר מה לאכול, הוא מתקשה לסרב, למרות שהוא יודע שהוא שבע או בדיאטה או לא הגיע למקום כדי לאכול.
השאלה היא: מה יעשה אדם בנקודה זו עם האבחנה הזו לגבי עצמו.
האם יבצע עמה עבודה עצמית? או יניח לה להמשיך לשלוט בו ולהפעילו?
זווית הראיה: היא אולי החלק החשוב ביותר בתורתו של גורדייף
לפני שאדם יוכל לשנות דבר מה בתכנות הפנימי הפועל מתחת לפני השטח, הוא יצטרך להתבונן על עצמו, על פעולותיו ולבדוק מהו זה שפועל בו? כיצד הוא נתהווה ונוצר? ומה המניעה משינויו?
יש מספר זוויות בהן יכול אדם לבחון את המציאות, החיצונית או הפנימית.
אדם יכול לראות את הדברים מזווית ראייתו האישית
אדם יכול לנסות להעמיד את עצמו מזווית הראיה של זולתו העומד מולו
אדם גם יכול לנסות לבחון את הדברים כיצד הם נראים מהצד
אבל זווית הראיה הנוספת אותה מציג גורדייף היא הזווית הרביעית,
בה אדם מתבונן על עצמו מלמעלה מחוצה לעצמו, כבוחן דבר מה נפרד ממנו עצמו.
זווית ראיה זו היא המאפשרת מעט אובייקטיביות על הדברים.
מה אדם יכול לקבל מחשיפה ליצירות? זה תלוי באדם עצמו אנשים שונים יזכו בדברים שונים יהיו שיזכו בהרבה, יהיו שיזכו במעט, יהיו שיזכו בפרס הגדול
שאלו אותי מהו תהליך היצירה שלי? “איך אתה מיצר שירים כאלה?” “גראפיקות כאלו?” “מי אתה?” השאלה האחרונה היא השאלה החשובה ביותר השאלה היחידה שכל אדם
“אילו רק הייתי יודע את זה מראש” “הייתי נוהג בצורה שונה לגמרי”. זו האמרה השגורה בפי כה רבים. ובכן, יש דברים שהם קבועים בתסריט ויש
העולם החומרי הוא שדה משחק ואפשר להשיג בו דברים לפי סוג המשחק שאתה בוחר לשחק בו איזה משחקים יש? יש הרבה משחקים אבל אנחנו
