אבק של מלאכים

שישי בערב,
השמש כבר מזמן הלכה לישון.
מחלונך בוקע אור בודד,
כמו כוכב ראשון.

עומדת לבדך בחדר,
עירומה מול המראה.
רגליים יחפות
מפתות רצפה קרה.

אחרי שעה את לבושה שחור,
עוטה צבעים של קרב.
אולי הוא לא יבוא?
האם את מחכה לשווא?

—

כשאת אוחזת בו חזק,
על האופנוע השחור.
העיר חולפת על פניכם,
באלפי צבעים של אור.

במקדשים של אפילה
בין אלפי אדם,
את מתפתלת כמו נחש
ומתפוגגת כמו עשן

—

כשהירח האדום
נישא בינות לכוכבים.
והשעון מכה בתום
את שעת האוהבים…

ידיו נעות סביבך.
נעות לאט,
ומפתות,
כיללות הזאבים.

—

והוא אוהב אותך חזק
על המיטה שבחדרך.
ואת צוחקת ובוכה
מהאור שבתוכך.

את נסחפת כמו חווה
מטעם העונג והחטא,
את נרדמת לצידו,
ומתעוררת לבדך,
כן לבדך.

כן, את יפה כמו נימפה
גדולה מהחיים.
שיער זהוב, ארוך גולש,
ילדה יפה,
היזהרי רק מאבק של מלאכים.