הלכתי שוב אתך לשבת
בקפה שבכיכר
לשתות חלב עם מקופלת
לפני ששוב יהיה מחר
לירוק עיניך רק החמאתי
לגזרתך הענוגה
לעבר כף ידך גיששתי
לתת לך עוד קצת אהבה
את מולי עישנת במרץ
עירבבת שוב אפר בעפר
היבטת סביב
בעצב
ואמרת:
“כעת כבר מאוחר”
ילדה
נראית לי צבעונית
בין אנשים שחור לבן
זו לא תוכנית
זו רק תפנית
על פי הכוכבים
ישק דבר
למצוא בין אנשים סביב
אדם
ולא תקליט שבור
זה כמו לזכות
לפגוש צדיק
בתפילה ביום כיפור
האין ליבך כואב בלילה
כשאת נרדמת לבדך
חושבת איך יכלו כולם
לרמוס לשבור כך
את ליבך
על תחבושות וצלקות
שעוד נותרו על עור לבן
עטית שריון פלדה כבד
הפכת להיות ככל אדם
שיניים אז חידדת במרץ
טפרים חשפת בכל כף יד
עכשיו עמוק בתוך עיניך
אני רואה שאת לבד
רעב עלה בנשמתך
לגעת שוב בעוד תכלית
קראת למלצרית בשקט
וביקשת את התפריט
תמונות עלו אל מול עינייך
שזורות בכרטיסי ברכה
של נערים יפי חיוך
כמו שלל אורות בחשיכה
אך כל אשר
ידך אליו נשלחת
רואה בך
רק את השיריון
זהב שיערך וירוק עינייך
הם רק תרמית
להכותם בעיוורון
מה חבוי בנשמתך?
מתחת אש הגאווה
הלא תרצי את חום הלב לדעת?
הלא תרצי
שוב
אהבה
או לדעת
לעולם
ללכת שוב לבד לישון
כלי נשקך
כמו חומות הם
ותרי אולי על השריון
חשבת על זה
דקה או שתיים
צמצת עיניך וחייכת
מבט שלחת אל השמיים
ואמרת דבר מה קרירות
אך לפני שכלל הספקת
הגישו לך את החשבון
אמרו לנו לצאת
וכיבו את האורות
החול אוזל לו בשעון
ימים באים ואז עוברים
שטופי ברד
את יושבת מול מחשב
יכלת עכשיו להיות אתי
שם בתוך חדרי ליבך
אין איש
שומם
את שוב
לבד
