השמש שוב עלתה בנחת
ברקיע הכחול
הציפורים פרצו בשיר
ואז יצאו גם במחול
ונערה יפה אחת
שאהבתי זה מכבר
פקחה עיניה והחליטה
לעשות סוף סוף דבר
מאצבעה הורידה דבר מה קטן מוזהב
מתנה מאהובה שאמר לה שאהב
לגזרתה הענוגה
הטעימה
בגד שכולו אומר מלכות
ושלל עלי שלכת היא תפרה עלךיו עם חוט
לראשה ענדה עטרת
זר של ורד ושושן
שאספה בסל קלוע
כשטיילה לבד בגן
לביתי היא שמה חרש פעמיה בלי בושה
על דלתי הלמה בלי פחד
להראות שהיא אשה
המכתב שבידיה
היא החזיקה מקומט
בדמעה מוכתם וכעס
לא קריא כמעט ממש
לא עזרו כל תחנוניה
ודלתי סגורה נותרה
לא עזר יופיה הרב
ולא שפע דמעתה
על מפתן השביל הניחה
מכתב קשור בחוט אדום
ופנתה שוב לביתה
כשבליבה כאב איום
בין בקבוק משקה לרעהו
לאחר שזמן עבר
את הצרור הזה אספתי
עוטה ניחוח בושם כה מוכר
“אמרת שרק אותי אהבת ושרק לי את ליבך תיתן
עכשיו יודעת ששיקרת
ואהבה עבורי לך שוב אין”
לא אדע כיצד
ההיתה זו מציאות או רק דמיון
אך רוחה עלתה מולי
להכות בי בחרון
ההיתה זו עייפות או דמיון
אך שיחה שם שוב קלחה
על איך “הטעיתי וטעיתי”
איני רוצה ממך דבר
אך אם רק אותי אהבת
הלא תיתן לי את ליבך להראות לי שזכרת
“לפנהי זמן רב, בלי היסוסים
בלא קסמים ובלי ניסים
ילדה יפה אותו שברה
אותו ניפצה לרסיסים
ילדה,
אני את ליבי מזמן נתתי
מחזי אותו עקרתי
לשטן
אז
למשמר
בקשי דבר אחר ילדונת
טבעת או מחרוזת של זהב
כי ליבי מזמן אבד לי
לך כבר אמרתי:
אין לי לב!”
“תן לי אז רק את זו הטבעת
לב שכולו – מוקף זהב
להזכיר – לי
עד כמה – אני
אותך – אוהב
מתוך נבכי עבר עתיק
היא הזכירה ואמרה
את כל אשר היה
כל אשר קרה
ומול עיני היא שוב הציגה
טבעת מלאת נצנוץ
קטן וכה פלאי
שבו אלוהים
גילם לה
את כל אהבתי
“ומילים אשר אמרת?
אשר שלחת בלי בושה?
שירים שרק לי כתבת
שמלבדי לא תאהב עוד שום אשה?
“די ילדה!
אני שכיר חרב
לא אציל ולא אביר!
וכדי להגיע לאוצר שבין רגלייך..
אזרה מילים ברוח למכביר”
דמעה מחתה היא מעיניה
והשפילה מבטה
וידיה רעדו
ואז פנתה היא לביתה
אז פתחתי עוד מכתב
שהיה מונח בצד
חדשות בו לא היו
רק דו”ח ועוד תמונת מצב:
“אדון יקר, אדם אומלל
בדיקותיך העלו ש..
בליבך שוכן מחדל
והמצב קשה מנשוא
נוח שכב פרקדן
המתן
למלאך המוות
שיבוא”
תאריך וגם חותמת
וסמל של קופה
על נייר לבן כעצם
של גולגולת חשופה
את הבושם (של מכתבה)
שוב הרחתי
ונזכרתי במגע
של שפתיים מתוקות
כפרפר על בד קטיפה
עדיף כעת תבכה בזעם…
על שאני – אדם “אכזר”…
מאשר תבכה בצער
על אבדן – אדם יקר
על מיטה קטנה נשכבתי
על סדינים רכים כחול
וחיי זרמו מולי
כעננים ברוח
ברקיע הכחול
מחשבותי פסקו מלכת
ומולי ניצב בזעם
עוטה כולו הילה של אש
מלאך אפל בכור שטן
בידו אוחז חרמש
את נשמתי
בא לבקש
הם מצאו אותו
שוכב שם
בין רהיטים
עוטי אבק
על לחיו דמעה קפאה
בידו אחז אוצר – טבעת
הוא הלך בלי מאבק
היא שמעה ואז הבינה
ובכתה שנית בלאט
לשקר הוא לא ידע
רק הפעם רק כמעט
שמש ערב האדימה
והבעירה אופקים
ורוחות גורל נשבו
וניגנו ממרחקים
היא הביטה לשמיים
ולחלוחית במבטה
וחיפשה אותו גם שם
אך רוחו היתה אתה
היא הביטה בידיה
וזכרה כיצד אחזו
באהוב בכיר ליבה
וכיצד כה אהבו
לא נותר לה עוד דבר
רק על אצבעה – פס בהיר
מזכרת נצח לעבר
לטבעת – ולמחיר
