[ב- 183 לפניה”ס מת אחד המצביאים הגדולים שידע העולם
חניבעל ברקה (בעל חנני – בן הברק)
האיש שכמעט הכניע את רומא
בילדותו, כאשר ביקש להצטרף לאביו במלחמתו
אביו הסכים
בתנאי שישבע על מזבח הקורבן במקדשו של בעל
לערוך מלחמת נצח כנגד רומא
כך עשה
כך חי את חייו
וכך מת
לאחר שהפסיד במלחמת הפונים השניה מול רומא,
ברח לסוריה ולאחר לביתיניא.
משם דרשו הרומאים את הסגרתו.
יש האומרים שהתאבד בשתיית רעל,
ויש האומרים שחייליו של מלך ביתיניא צלבוהו כדי לפייס את הרומאים.]
שיר זה מתאר את רגעיו האחרונים על פני האדמה
בין שמיים לארץ
לו תלוי בנאדם
לא נופל ולא עף
לא לכאן
לא לשם
מסמרים לו תקועים
בידיו ורגליו
על קרש מעץ
העומד בצורת צלב
מקום טוב לי בחרתי
להרהר בו מעט
על כל מה שעברתי
בדרכי למוחלט
הכאב כאן קשה
מלשאת בו היום
על זרי הדפנה עדיף
אהרהר ואחלום
על דברים שעשיתי
על דברים שהיו
אנשים שהייתי
אך לא כך הם קרו
על קרבות שלחמתי
והפסדתי מזמן
על ציים שהשטתי
שטבעו במיי ים
נשמות שקטלתי
נשים שחיללתי כבודם
אחים בהם בגדתי
לא אמנה מספרם
על פרוטות שגנבתי
שברחתי עימן
אוצרות שקברתי
לא אזכור מיקומם
הייתי מחריד
מטיל הוד והדר
אדיש לכאב
נורא ואכזר
דברים שנראו לי
כה ברורים
כה צודקים
ומלאי הגיון
איך אוכל להצדיק
להודות כי אני עשיתים היום?
על כאב שהסבתי איך אוכל לכפר?
להפוך חזרה מאוייב לחבר?
כי בכל הדברים שעשיתי
פסקתי מהיות אדם
כבר מזמן
וכל השבילים שבחרתי
הובילו אותי
רק לכאן
השמיים ממעל
מתחתיי אדמה
חיים ושמחה מסביבי
אך בי רק עצב נורא
הייתי
חייתי
כבשתי עולם
הובלתי צבאות
מאופק עד ים
דגלים שהנפתי
בזהב ובדם
אך כל מה
שעשיתי
היה
לחינם
לחינם
