[שאול איש תרשיש, תלמידו של רבן גמליאל, יהודי פרושי, גובה כספים, עובד הוצל”פ במשרד הכהן הגדול ושונא נוצרים מושבע
לאחר שזכה לדבריו היתגלות אלוהית בדרכו לדמשק, מתאר במכתבו לקהילה היהודית בעיר קורינת, את מה שהבין
לגבי העולם, החיים , עצמו ואלוהים
‘אל הקורינתיים פרק יג’ פסוק יג’ שם הוא מסביר מדוע המיר את דתו מרדיפה אחר כסף וגבית כספים אלימה ל- אהבה.
למי שרוצה להבין את הפער בין היהדות האיסלאם והנצרות – זו תמצית ההבדל]
גם אם
בלשונות אנשים ומלאכים
אדבר
ואין בי אהבה?
הייתי כנחושת הומה
כמצילת תרועה
ו(אפילו) אם תהיה בי נבואה
גם אם תהיה בי אמונה רבה
עד להזיז הרים ממקומם
אם אין בי אהבה
הייתי – כאין
גם אם אחלק את כל הוני
אפילו אתן את גופי
לשריפה
או שחת
אם אין בי אהבה
אזי כל זאת
לא תועילני
האהבה סבלנית ועושת חסד
האהבה לא תקנא
האהבה לא תתנשא
ולא תתרומם
לא תעשה דבר תפילה
ולא תמרמר
לא תבקש את אשר לא לה
ולא תחשוב רעה
לא תשמח בקורבן עולה
כי אם באמת תשמח
הכל תישא
לכל תאמין
לכל תדאג
הכל תסבול
הנבואות תתבטלנה
והלשונות תכלנה
והדת תתבטל
אבל האהבה
לא תיבול לעולם
כה מעט ידענו
ועוד מעט מזה ניבאנו
וכבוא התמים
אז עבור תעבור
גם הקצת הזה
כאשר עולל הייתי
כעולל דיברתי
כעולל חשבתי
כעולל הגיתי
וכאשר לאיש הייתי
דיבורי העולל מעלי הסרתי
כי כעת
מביטים אנחנו במראה
ראשית בחידות
ואז פנים אל פנים
כעת יודע אני מעט זה
וכאשר נודע לי
אותו אדבר
וכעת שלוש אלו
לנגד עיני:
האמונה
התקווה
והאהבה
והגדולה שבהן
היא:
האהבה
